האם האוטומציה של ה AI מביאה אותנו לעידן של "אקדמית חרטוטים"?

האם האוטומציה של ה AI מביאה אותנו לעידן של "אקדמית חרטוטים"?

מאז שהבינה המלאכותית היוצרת פרצה לחיינו, נדמה שכל תחום, מתכנות ועד כתיבה, עומד לעבור מהפכה.

גם האקדמיה אינה יוצאת דופן: שלל הצעות כיצד לשלב בינה מלאכותית בהשכלה הגבוהה, עם AI שמתכנן שיעורים, כותב מבחנים, בודק עבודות, ואפילו מחליף מורים בהרצאות דיגיטליות.

גם אנחנו, האנשים שאוצרים, מתרגמים, משכתבים ומביאים לכם את התוכן של "פריזמה על הבינה המלאכותית בהכשרה אקדמית" שותפים אקטיביים לגישה הזו.

תכנית פריזמה עסוקה בשלוש השנים האחרונות במציאת דרכים לשילוב נכון של AI באקדמיה.

הפעם נחרוג ממנהגינו ונציג מאמר נוקב שמתנגד לשילוב.

נביא כאן את המסרים העיקריים מתוך מאמרם של רוברט ספארו וג'ין פלנאדי בעל השם הפרובוקטיבי "אקדמיית הבולשיט: עתיד ההשכלה האוטומטית". (Bullshit universities: the future of automated education")

הבעיה עם תוצרי AI

הטיעון המרכזי של החוקרים פשוט: תוצרים של  AI אינם מבוססים על דאגה לאמת, אלא על חיקוי שפה. המערכת לא "מתכוונת" למה שהיא מייצרת, ולכן אין לה אחריות או מחויבות. חינוך אמיתי אי אפשר לבנות על בסיס תשובות שאין מאחוריהן תודעה, ניסיון או מחויבות מוסרית.

איך הגענו למצב הזה?

האוניברסיטאות עצמן, טוענים המחברים, סללו את הדרך. תקציבים מצטמצמים, כיתות גדלות, מורים זמניים עם עומס בלתי אפשרי, כל אלה הפכו את ההוראה לסטנדרטית ומנוכרת.

במצב כזה, קל לחשוב שבינה מלאכותית תוכל "לספק את הסחורה".

אלא שהתוצאה הצפויה, שכבר נראית בשטח, היא מערכת שבה מערכות AI כותבות עבודות מצד אחד, ומערכות AI אחרות בודקות אותן מהצד השני.

זהו עולם שבו איש כבר לא מתייחס ברצינות למה שהסטודנטים או המרצים חושבים.

מה שהמכונה לא יכולה להחליף

הליבה של חינוך אינה העברת תוכן, אלא למידת מיומנויות: לדעת איך לקרוא, איך לכתוב, איך לחשוב. תהליך כזה דורש צפייה במומחים, תרגול, קבלת משוב. הכתיבה היא למעשה הדרך שבאמצעותה אנו מגלים מה אנחנו חושבים. סטודנט שייתן לכלי הבינה המלאכותית לכתוב במקומו לא רק יוותר על "הכנת עבודה", אלא יוותר על הזדמנות לחשוב ולגבש דעות בעצמו.

מעבר לכך, החינוך הוא גם חברתי.

הוא מתקיים בשיחות, בוויכוחים, ביחסים עם סגל המרצים.

תפקידם של מרצים באקדמיה אינו רק להעביר ידע, אלא גם להדגים סקרנות, חשיבה ביקורתית, סגנון מקצועי. אנו מצפים מהם להוות דוגמה אישית עבור הסטודנטים.

שום מערכת AI לא יכולה לשמש מודל כזה.

בחזרה למקורות

במקום להשקיע בפתרונות קסם של AI חינוכי, המאמר מציע דרך אחרת, אולי פחות נוצצת, אבל הרבה יותר משמעותית: להשקיע במורים איכותיים ובכיתות קטנות.

להחזיר את המגע האישי, את ההשראה, את האחריות.

ללמד סטודנטים להשתמש ב AI עדיין צריך, אבל כמיומנות טכנית, לא כתחליף לחינוך אמיתי.

סיכום

האקדמיה ניצבת בצומת קריטי. קל להתפתות לאוטומציה שמבטיחה יעילות וחיסכון, אבל כפי שמזהירים ספארו ופלנאדי, חינוך אמיתי לא ניתן לצמצום ל"עיבוד תוכן".

כדי לגדל אנשים חושבים, ביקורתיים ומעורבים, נצטרך להישען על מה שתמיד היה לב ההשכלה: קשר אנושי, מחויבות מוסרית ותשוקה לידע.

הפוסט נכתב בשילוב AI, בני אדם ומקלדת :)

לקריאת המאמר המלא

---

29 ספטמבר 2025 // פריזמה על הבינה המלאכותית בהכשרה אקדמית #009